החלטה בתיק ת"פ 189-02-13

            כללי

1.         הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתארות כיצד ביום 29.1.13 בשעה 11:10, ברחוב בתל אביב, תקף ודקר את א' שהלך לתומו באותו רחוב (להלן - המתלונן). הנאשם אף הודה כי כתוצאה מהדקירות שבוצעו באמצעות מספריים נגרמו למתלונן פציעות דקירה בבטן, בכתף, ברגל ובצוואר.

המחלוקת המרכזית קשורה למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה, ובאופן ממוקד יותר - לשאלה האם הנאשם הצליח לעורר ספק סביר בסוגיה זו.

2.         בשים לב לאופיה של המחלוקת, הוגשו ראיות התביעה בהסכמה, והעד היחיד אשר העיד היה ד"ר דורון מזא"ה אשר בדק את הנאשם בבית החולים אברבאנל, וערך את חוות הדעת אודותיו מיום 26.2.13 (ת/10), 4.3.13 (ת/11).

            עמדתו של ד"ר מזא"ה

3.         משתי חוות הדעת ומעדותו של ד"ר מזא"ה בבית המשפט עולה כי הנאשם מוכר למערכת הפסיכיאטרית מ-28 אישפוזים קודמים, כאשר הנאשם אובחן בעבר כסובל מסכיזופרניה, הפרעה סכיזואפקטיבית והפרעות התנהגותיות ונפשיות כתוצאה מחומרים פסיכואקטיבים. אישפוזו האחרון של הנאשם היה בחודש ספטמבר (2.9.12-9.9.12) לאחר שהוצאה בעניינו הוראת אישפוז (אזרחית) המבוססת על התרשמות ד"ר גנדלין מהמרכז הקהילתי ביפו אשר התרשם כי הנאשם נמצא במצב פסיכוטי חריף מלווה בתחושת מסוכנות כלפי עצמו. תואר כי הנאשם פנה מיוזמתו למרפאה לבריאות הנפש והתלונן כי בני משפחתו רודפים אחריו ומנסים לרצוח אותו.

            בדיקתו של ד"ר מזא"ה אשר בוצעה רק ביום 13.2.13, דהיינו כשבועיים לאחר מועד האירוע המפורט בכתב האישום (בנסיבות עליהן אעמוד בהמשך), העלתה כי בתחילת האישפוז לא שיתף פעולה עם הסובבים, נשללה הימצאותם של סמים (בוצעו בדיקות שתן) ובזמן הבדיקה לא נראה היה כי הנאשם במצב פסיכוטי או אפקטיבי מאג'ורי. באשר למצב הנפשי בעת מועד ביצוע העבירה - ציין ד"ר מזא"ה כי "לא ניתן לשלול כי בעת ביצועם היה נתון במצב פסיכוטי אשר בגינו לא ידע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור וכן להבין את תוצאות מעשיו".

            גם בעדותו בבית המשפט הקפיד ד"ר מזא"ה לציין כי האפשרות שהנאשם היה במצב פסיכוטי סבירה כמו האפשרות שבוחן המציאות שלו היה תקין, וכי מרחק הזמן ממועד האירוע ועד מועד הבדיקה, מקשה על קביעת ממצאים ברורים (פרו' עמ' 9 ש' 24).

            טיעוני התביעה

4.         התובע, עו"ד עומרי גיל, ביקש לקבוע כי במקרה דנן, אין כל ספק, בוודאי לא סביר, בדבר כשירותו הנפשית של הנאשם בעת ביצוע המעשה.

התובע הפנה למספר נתונים אותם ראה כתומכים במסקנתו:

(א) קיומו של מניע - נטען כי הודעת הנאשם חושפת מניע ברור, שכן הנאשם ציין בהודעתו כי דקר את המתלונן כיוון שהמתלונן התעמר בו בעת שהותם המשותפת ב"גגון" מספר חודשים קודם לכן (ראה ת/5 ש' 22, וכן דוח הפעולה ת/3 במסגרתו תועדה אמירת הנאשם כי דקר את המתלונן בגלל סכסוך).

(ב) מצבו הנפשי של הנאשם בעת בדיקותיו, כאינדיקציה למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה - נטען בהקשר זה כי כל בדיקותיו של הנאשם החל מיום 12.2.13 (המועד בו נבדק לראשונה לאחר האירוע) לא לימדו על מצב פסיכוטי אלא דווקא על בוחן מציאות תקין.

(ג) אמרות הנאשם בעת חקירתו מהם ניתן ללמוד כי הוא מבין את הפסול במעשיו ויודע שמקומו בכלא - בהקשר זה הפנה התובע לתקליטור המתעד את חקירת הנאשם (ת/6). 

כטענה חלופית, ביקש התובע לראות בעמדתו של ד"ר מזא"ה לפיה הנאשם אינו לוקה בסכיזופרניה אלא לוקה בפסיכוזה על רקע שימוש בסמים, כעמדה המנתקת את הקשר הסיבתי בין מחלת הנפש למצב הנפשי. 

בסיכומו של טיעון - סבר התובע כי עמדתו של ד"ר מזא"ה היא עמדה כללית, היכולה להינתן ביחס לכל נאשם ונאשם שאובחן בעברו כחולה נפש ולא נבדק בסמוך למועד ביצוע העבירות, ומכאן שאין לראותה ככזו המקימה ספק סביר.

            טיעוני ההגנה

5.         הסניגורית סברה כי כלל הנתונים מצביעים על תחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזאת כמפורט להלן:

            (א) היותו של המעשה תמוה, חריג, והיעדרו של מניע - נטען בהקשר זה כי המתלונן שלל קיומו של מניע, שלל קיומו של סכסוך עם הנאשם, ולא נחקר כלל באזהרה בהקשר להתעמרות קודמת בנאשם. יתרה מכך, הסניגורית ציינה כי גם התביעה, על פי כתב האישום, לא סברה כי יש בטענת "הסכסוך המוקדם" ממש, ונמנעה מאיזכור עניין זה או מבקשה להשלמת חקירה. עוד ציינה הסניגורית כי הודעת המתלונן הוגשה בהסכמה, ומכאן שיש לראות בתביעה כמי שמנועה מלהעלות טענה בדבר "סכסוך מוקדם" אשר נשללו על ידי המתלונן בהודעתו.